גמרא
פירוש
שֶׁהִגִּיעוּ לְפִרְקָן וְלֹא הִגִּיעוּ לְשָׁנִים בְּנוֹת עֲנִיִּים טוֹפְלוֹת אוֹתָן בְּסִיד בְּנוֹת עֲשִׁירִים טוֹפְלוֹת אוֹתָן בְּסוֹלֶת בְּנוֹת מְלָכִים בְּשֶׁמֶן הַמּוֹר כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
{רי״ף פסחים יג.}
{שמעתא דהלכתא בענין חמץ בתערובת וחמץ נוקשה}
וכתב הרי״ף: אע״ג דאמור רבנן, על עירובו בלא כלום – מלקא הוא דלא לקי, איסורא מיהת איכא. ואי אית ביה כזית בכדי אכילת פרס, אפילו לרבנן חייב.
נראה מדבריו שאין הלכה כר״א אלא כרבנן. והא ליתא. דכסתמא דמתני׳ קי״ל, ואוקמא רב יהודה לרבי מאיר, דאמר, נוקשה בעיניה בלאו וכ״ש חמץ דגן גמור ע״י תערובת. ותנן נמי (בבלי פסחים מ״ח:), שיאור ישרף וכו׳, ותנינן לה לדר״מ במתני׳ בלשון חכמים. וכן פסק שם הרי״ף ז״ל כרבי מאיר. ודברי ר״א הרי הם בכלל דבריו של רבי מאיר, שר״מ מוסיף על דברי ר״א הוא. הילכך, לית הלכתא כרבנן דפליגי עליה דר״א, דאמרי, על עירובו בלא כלום.
ולית הלכתא כר׳ יוחנן, דאמר: כל איסורי תורה אין היתר מצטרף לאיסור, חוץ מאיסורי נזיר. דאליבא דרבנן דפליגי עליה דר״א אמרה לשמעתיה, ולא קי״ל כותייהו מאחר דקי״ל כר״מ.
ודר״מ עדיפא מדר״א. דאילו לר״א, לית ליה אלא ארבעה מיני מדינה בלאו. ואילו רבי מאיר, אית ליה אפילו שלשה מיני אומנות, דהיינו סתם מתניתין. ונפקא ליה לר׳ מאיר מהיכא דנפקא ליה לר״א, מדרשא דכל מחמצת (שמות י״ב:כ׳). אלא שר״א אינו מרבה אלא תערובת חמץ גמור, דדמי למחמצת, ור״מ מרבה מיניה אפי׳ נוקשה בעיניה, דכיון דכתיב, כל, לא שייר ולא מידי.
וכרת לית ביה, דמעטיה רחמנא מדכתיב (שמות י״ב:ט״ו): כי כל אוכל חמץ, ונכרתה. על חמץ דגן גמור ענוש כרת, ועל עירובו בלאו וה״ה לנוקשה בעיניה לר״מ.
ומאי משמע דקרא למיעוטא אתא. מכדי. כתיב (שמות י״ב:י״ט): כי כל אוכל מחמצת, ונכרתה. אם במחמצת הוא חייב כרת, דהיינו, נתחמץ ע״י דבר אחר, כ״ש חמץ שנתחמץ מאליו. למה לי למיכתב תוב (שמות י״ב:ט״ו), כי כל אוכל חמץ. אלא לאשמועינן, כל האוכל הוא בכרת, ואין כל חמץ בכרת, לאפוקי עירובו לר״א ולאפוקי אף נוקשה בעיניה לר״מ.
בין לר״א בין לר״מ, מכרת מעטינהו רחמנא, וקיימא להו בלאו דכל מחמצת לא תאכלו, דהא דרשי, כל. ולרבנן דלא דרשי, כל, לגמרי מעטינהו רחמנא, בין מלאו בין מכרת.
ואי אמרת: לרבנן למה להו מיעוטא, לישתוק קרא מיניה. יש להשיב: סד״א ליהוי תערובות חמץ כחמץ שנתחמץ מחמת דבר אחר, שכח אחר מעורב בו, ואידי ואידי תערובת הוא. קמ״ל, כי כל אוכל חמץ מיעוטא הוא. ומשום הכי מהדרינן בגמ׳ אדרשא דכי כל אוכל [מחמצת ולא מהדרינן אדרשה דכי כל אוכל]1 חמץ, דלמיעוטא דרשינן ליה. כלומר, כל האוכל חייב ואין כל החמץ חייבין עליו, אי לר״א, למעוטי מכרת, אי לרבנן, מלאו וכרת. דלא מפלגי׳ בחמץ, דכיון דגלי רחמנא במחמצת האמור בכרת שאין בכללו עירוב, ילפינן מיניה מחמצת האמור באזהרה שלא הזהיר על העירוב. ואיידי דכתב, כל, כתב נמי, כי כל, דליכא למדרש ביה טפי.מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור.
{שמעתא דהלכתא בענין חמץ בתערובת וחמץ נוקשה}
וכתב הרי״ף: אע״ג דאמור רבנן, על עירובו בלא כלום – מלקא הוא דלא לקי, איסורא מיהת איכא. ואי אית ביה כזית בכדי אכילת פרס, אפילו לרבנן חייב.
נראה מדבריו שאין הלכה כר״א אלא כרבנן. והא ליתא. דכסתמא דמתני׳ קי״ל, ואוקמא רב יהודה לרבי מאיר, דאמר, נוקשה בעיניה בלאו וכ״ש חמץ דגן גמור ע״י תערובת. ותנן נמי (בבלי פסחים מ״ח:), שיאור ישרף וכו׳, ותנינן לה לדר״מ במתני׳ בלשון חכמים. וכן פסק שם הרי״ף ז״ל כרבי מאיר. ודברי ר״א הרי הם בכלל דבריו של רבי מאיר, שר״מ מוסיף על דברי ר״א הוא. הילכך, לית הלכתא כרבנן דפליגי עליה דר״א, דאמרי, על עירובו בלא כלום.
ולית הלכתא כר׳ יוחנן, דאמר: כל איסורי תורה אין היתר מצטרף לאיסור, חוץ מאיסורי נזיר. דאליבא דרבנן דפליגי עליה דר״א אמרה לשמעתיה, ולא קי״ל כותייהו מאחר דקי״ל כר״מ.
ודר״מ עדיפא מדר״א. דאילו לר״א, לית ליה אלא ארבעה מיני מדינה בלאו. ואילו רבי מאיר, אית ליה אפילו שלשה מיני אומנות, דהיינו סתם מתניתין. ונפקא ליה לר׳ מאיר מהיכא דנפקא ליה לר״א, מדרשא דכל מחמצת (שמות י״ב:כ׳). אלא שר״א אינו מרבה אלא תערובת חמץ גמור, דדמי למחמצת, ור״מ מרבה מיניה אפי׳ נוקשה בעיניה, דכיון דכתיב, כל, לא שייר ולא מידי.
וכרת לית ביה, דמעטיה רחמנא מדכתיב (שמות י״ב:ט״ו): כי כל אוכל חמץ, ונכרתה. על חמץ דגן גמור ענוש כרת, ועל עירובו בלאו וה״ה לנוקשה בעיניה לר״מ.
ומאי משמע דקרא למיעוטא אתא. מכדי. כתיב (שמות י״ב:י״ט): כי כל אוכל מחמצת, ונכרתה. אם במחמצת הוא חייב כרת, דהיינו, נתחמץ ע״י דבר אחר, כ״ש חמץ שנתחמץ מאליו. למה לי למיכתב תוב (שמות י״ב:ט״ו), כי כל אוכל חמץ. אלא לאשמועינן, כל האוכל הוא בכרת, ואין כל חמץ בכרת, לאפוקי עירובו לר״א ולאפוקי אף נוקשה בעיניה לר״מ.
בין לר״א בין לר״מ, מכרת מעטינהו רחמנא, וקיימא להו בלאו דכל מחמצת לא תאכלו, דהא דרשי, כל. ולרבנן דלא דרשי, כל, לגמרי מעטינהו רחמנא, בין מלאו בין מכרת.
ואי אמרת: לרבנן למה להו מיעוטא, לישתוק קרא מיניה. יש להשיב: סד״א ליהוי תערובות חמץ כחמץ שנתחמץ מחמת דבר אחר, שכח אחר מעורב בו, ואידי ואידי תערובת הוא. קמ״ל, כי כל אוכל חמץ מיעוטא הוא. ומשום הכי מהדרינן בגמ׳ אדרשא דכי כל אוכל [מחמצת ולא מהדרינן אדרשה דכי כל אוכל]1 חמץ, דלמיעוטא דרשינן ליה. כלומר, כל האוכל חייב ואין כל החמץ חייבין עליו, אי לר״א, למעוטי מכרת, אי לרבנן, מלאו וכרת. דלא מפלגי׳ בחמץ, דכיון דגלי רחמנא במחמצת האמור בכרת שאין בכללו עירוב, ילפינן מיניה מחמצת האמור באזהרה שלא הזהיר על העירוב. ואיידי דכתב, כל, כתב נמי, כי כל, דליכא למדרש ביה טפי.מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור.
הערות
1 נוסף ע״פ הכת״י
הערות
Gemara
Peirush